אֵיבָרִים שֶׁל גּוּף אֶחָד וְרוּחַ אַחַת

הנקודות החשובות בחיי, בילדותי - שקיעת השמש ברוסיה, בגן, שנטעה בי את ההרגשה שחזרה אחר כך פעמים רבות (אבל תמיד כשאני בחוץ) שאני והנמלה והאוויר וההר והגדר וכל האדם, הם איברים של גוף אחד ורוח אחת.

כתיבתה של זלדה מרגשת אותי מאוד. יש בהם קסם שאיני יכול להסביר שמהלך עליי, כמו שוזר חוט עדין שמחבר בין הלב, הטבע, הזולת ואלוהים. "כולנו איברים של גוף אחד ורוח אחת", רעיון המופיע ברבות מתורות המזרח שאינן רואות את האדם כנפרד מסביבתו אלא אח לזולתו וגם להרים ולעצים, שהאינדיאנים קורים להם "אחינו בעלי הרגל האחת". ובימים אלו שבהם אנו שומעים פוליטיקאים שעסוקים בהפרדה, הרחקה, הקטנה וביטול של אנשים שונים על מגוון רקעים - זה נשמע כל כך רחוק.

והאמת שתמיד זה קצת רחוק, אנחנו קצת בתוך עצמנו, מכניסים לתוך המעגל שלנו אולי עוד כמה אנשים, וכמה זה קשה להכניס פנימה את "האחר", להרגיש מתוכי את היללה של הקבצן, להרגיש שהזולת והדומם הם חלק ממני למרות שהחיים מפחידים. ומשהו בעידן שלנו מפורר את תבנית העולם לאלמנטים, הכל נעשה חפץ בעינינו, עולם הטבע נמדד בעיקר לפי התועלת שהוא יכול להעניק לנו בני האדם. הפרה, התרנגולת, הנחל וההר אינם איברים אחים לנו לגוף אחד. ומה אפשר לעשות, אתם שואלים? איני יכול לייעץ לכם דבר, אלא רק על עצמי לספר ידעתי, על תנועה שאני מנסה להוליך עצמי בה: לראות מעבר, מעבר למה שנגלה, למקור של הדברים, לתוך המהות והלב.