אָבְדוּ הַחַיִּים, אָבְדוּ - וְנִחְיֶה

אָבְדוּ הַחַיִּים, אָבְדוּ - וְנִחְיֶה. וְנִחְיֶה, וְנִלְעַג לְךָ, מָוֶת. כָּכָה נִחְיֶה – שְׁלוּבֵי זְרוֹעַ וָעֹז עִם הוֹד זָהֳרוֹ הָאַלְמָוֶת. נִנְשֹׁם. כֵּן, בְּזַעַם נִנְשֹׁם - וְנִחְיֶה, אַף אִם פַּחַד יִבְלֹם אֶת פִּינוּ. הֲיֵשׁ עוֹד לִפְחֹד? מִפְּנֵי מָה, אֱלֹהִים, אַחֲרֵי אָבְדָנִים שֶׁרָאִינוּ? נִנְשֹׁם. וְנִזְעַם. וְנִחְיֶה. וְנִלְעַג אִם יִפְּלוּ גַּם שָׁמֶיךָ עָלֵינוּ. אָבְדוּ הַחַיִּים. אַךְ אָנוּ נִזְעַק אֶת זַעֲקַת אַלְמוֹתֵנוּ. (אברהם חלפי)

בימים אלו אנו מטלטלים בין חיים למוות. כל בוקר הודעות מצערות שהותרו לפרסום. בחורים צעירים ומבוגרים, מכל קצות הארץ, יפים ומחייכים בתמונה, אך מותם לא היה יפה כלל. בני זוג של, הורים ל, מותירים משפחות כואבות ושבורות, שדרכם רק מתחילה. והלב לפעמים כבר צל מלהכיל את כל העצב הזה. עד שזה מגיע קרוב יותר אליך. מישהו שאתה מכיר אותו או את משפחתו בדרך זו או אחרת, מישהו שמספר לך על איך שפינה אותו לטיפול רפואי ונשמתו כבר עזבה אותנו. כואב עד אינסוף להתוודע למחיר המלחמה, צודקת ככל שתהיה. ואז מעברים חדים אל החיים: סבתות מגויסות שהביאו ארוחת צהריים חמה לחיילים ויש תיאבון גדול ברוך ה'; יציאה הבייתה לנשום קצת את האישה והילדים; זמן מרפא ביער שממשיך להתקיים גם שמטוסי הקרב חוצים את השמיים מעליו; קפה של בוקר בלי משהו דחוף לעשות.

אנו זקוקים כעת לבכות עם אחינו ואחיותינו את החיים שאבדו, ובאותה נשימה - לחיות. לחיות בכל בכוח. להיאחז בחיים. לחיות עם הפחד ועם הזעם ועם הזעקה. שהקורבנות שאנו משלמים לא יהיו לשווא. המילים היפות של אברהם חלפי נכתבו ב-1957, ונדמה כאילו נכתבו אתמול. אלו החיים והמוות כאן בחלקת האדמה ההזויה והמיוחדת הזו.