אַחֲרֵי הַפְּעֻלּוֹת נִמְשָׁכִים הַלְּבָבוֹת

דַּע, כִּי הָאָדָם נִפְעַל כְּפִי פְּעֻלּוֹתָיו, וְלִבּוֹ וְכָל מַחְשְׁבוֹתָיו תָּמִיד אַחַר מַעֲשָׂיו שֶׁהוּא עוֹסֵק בָּהֶם אִם טוֹב וְאִם רָע. וַאֲפִלּוּ רָשָׁע גָּמוּר בִּלְבָבוֹ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם, אִם יַעֲרֶה רוּחוֹ וְיָשִׂים הִשְׁתַּדְּלוּתוֹ וְעָסְקוֹ בְּהַתְמָדָה בְּתוֹרָה וּבְמִצְווֹת וַאֲפִלּוּ שֶׁלֹּא לְשֵׁם שָׁמַיִם, מִיָּד יִנְּטֶה אֶל הַטּוֹב, וּמִתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ בָּא לִשְׁמָהּ. וּבְכוֹחַ מַעֲשָׂיו יַמִּית הַיֵּצֶר הָרַע, כִּי אַחֲרֵי הַפְּעֻלּוֹת נִמְשָׁכִים הַלְּבָבוֹת. (ספר החינוך)

המחשבות שלנו שקופות. האמונות שלנו נסתרות לפעמים אפילו לנו.

הפנים מספרות לפעמים את מה שאנו מרגישים. שכבות שכבות.

בעולם הטיפולי שגדלתי בו נהוג להתמקד בלבבות ובתודעה, מתוך תפיסה שהשינוי יבוא מתוך התובנה והחשיבה, מתוך ההרגשה הפנימית. העולם התרבותי המערבי שלנו אימץ ברובו את תפיסת עולם זו, והרגשות שלנו הפכו לסיבות למעשנו ולתכלית חיינו.

ואם אני מרגיש ורואה ומדבר על עצמי כאל אדם טוב, או נניח בן זוג דואג ואכפתי, אך מעשיי בעולם החיצוני אינם הולמים זאת, אז איזה מין אדם אני? איזה חלק קובע יותר?

הטראומה מרסקת הכל.

ברבות השנים אפילו האישיות יכולה להשתנות בעקבותיה.

העולם הרגשי והתודעה מוצפים באימה ופחד.

אין מקום בטוח.

אין סיבה לקום בבוקר ולחיות.

כשדיברתי איתו השבוע, הוא חזר על כך שוב ושוב. הוא רוצה להיות במקום טוב יותר אך אינו מצליח לעשות אפילו צעד. הוא רוצה לקום ולהגיע אלינו אבל כורע תחת משקלו של מצבו הנפשי הקשה. לפעמים כמטפלים חונכנו להיות עם האדם במקום שבו הוא נמצא. אם ייאוש אז נתייאש יחד. אין לדחוק את הלב. אפשר לנסות לאתגר את התפיסה או להרחיב את נקודת המבט מעט, אך אין מתווכחים עם הלב. וזה נכון.

אבל לפעמים הבאר כל כך ריקה ואין מאין כוחות לשאוב, וצריכים למצוא איזו נקודה שממנה נוכל להתחיל לזוז למקום אחר, כמאמרו של ארכימדס "תנו לי נקודת משען ואזיז את העולם ממקומו". אבל בעולם שלו אין כעת אפילו נקודה אחת. עליי להשאיל לו אחת מעולמי שלי. אין למה לחכות לכוחות שיבואו, אסור ללכת אחר הרצון כיוון שהוא יוביל אותנו לתהום. צריך לשים את המחשבות והאמונות והתפיסות בצד, ולהתחיל מהמעשים. לעשות לפעמים בלי רצון, ללא הבנה, ללא אמונה, לעשות כי זה מה שיכול להתחיל תנועה. לעשות כי המעשים יכולים לשנות את כיוונו של הלב. אל תלך עם הרצון עכשיו, תראה אותו אבל אל תקשיב לו. לך עם המעשים. תגיע ואז נראה איך אתה מרגיש. השבוע בינתיים זה עוד לא עזר, אבל אולי כבר בשבוע הבא.

ויש את הבחור האחר ההוא שלא הצליח להגיע במשך כמה שבועות, אבל אחרי כל פעם כזו שלא הגיע דיברנו ועודדתי אותו להגיע למרות הקושי והכאב. זה לא היה קל. הוא כמעט הגיע לאשפוז. אבל איכשהו הצליח יום אחד לפני כשבועיים לגרד את עצמו ולהגיע לכמה שעות שהתארכו להן. הוא הגיע בבוקר בלי רצון בכלל ויצא לקראת הצהריים עם קצת. ועוד פעם. ועוד קצת רצון וקצת כוח. לאט לאט גם הלב התרכך והשתנה, נמשך אחר הפעולות והמעשים. ובינתיים הוא משתפר. נושם טוב יותר. רגוע יותר. מבשל לנו דלורית בדבש לארוחת צהריים, טעימה רצח. בשבוע הבא אולי נצא איתו קצת לשדה, לסדר את התלמים, לגעת באדמה, לבדוק האם העלים כבר נבטו.

מתוך המעשה נובט אז שינוי בלב.