אֲנַחְנוּ מִתְכּוֹפְפִים שׁוּב אֲלֵיהֶם, חַיִּים שֶׁלָּנוּ

"רק חשבנו שיש לנו חיים פרטיים" (נורית זרחי) אֲבָל עַכְשָׁו אֲנַחְנוּ מִתְכּוֹפְפִים שׁוּב אֲלֵיהֶם, חַיִּים שֶׁלָּנוּ, חֲפִיר מִנְהָרָה בְּתוֹךְ גֶּבֶס אִם מַשֶּׁהוּ דּוֹקֵר אֶת הַצְּלָעוֹת בַּלַּיְלָה נָקוּם לִשְׁתּוֹת מַיִם לֹא נִבְעַט בְּמַנְעוּל הַתּוֹדָעָה, אֲנַחְנוּ מְבִינִים שֶׁהַמְּצִיאוּת נִקְרֶשֶׁת סְבִיבֵנוּ אֲבָל יוֹדְעִים גַּם שֶׁאֶפְשָׁר לִחְיוֹת לֹא רַע בְּלִי הָאֵלַסְטִיּוּת שֶׁל הַדִּמְיוֹן סִפּוּרֵי הַבַּלָּהוֹת שֶׁל יַלְדוּתֵנוּ הִתְקָרְרוּ מִגָּז לְחֹמֶר וַאֲנַחְנוּ מִסְתַּדְּרִים עִם זֶה, אֲנַחְנוּ יְשֵׁנִים בְּתוֹכוֹ. (ילי שנר)

"לא דיברנו כבר הרבה זמן. המלחמה לקחה אותי ואותנו אל מקומות שלא חשבנו שנגיע אליהם. וזה מרגיש כאילו לא הייתה בכלל שנת אבל אלא רק כמה חודשים. שהכל עוד טרי והכל כל כך מזמן. וחשבתי לא פעם שאיזה מזל שלא נשארת פה כדי לראות את כל זה. הלב שלך, הרגיש ממילא, לא היה עומד בזה. דאגת מספיק בחיים, לנו ובכלל, לא היית צריכה עוד סיבות לדאוג. ואיך שהחיים משנים את תפיסת הדברים. איך מותך בגיל צעיר –כך חשבתי אז וכולם אמרו –נראה היום לפחות טבעי משהו, אחרי שהקמת יחד עם אבא בית ומשפחה לתפארת וזכית לראות נכדים ולבלות איתם לפחות פעם-פעמיים בשבוע. ולא בגיל צעיר, במלחמה, להשאיר משפחה שבורה.

אז לא דיברנו אבל נפגשנו לעיתים בחלומות, שם להפתעתי פגשתי אותך בריאה ושמחה יותר מאיך שהיית בשנתיים האחרונות. ואיך שהזיכרון משתנה ומתעצב, וטוב שאת ימי מחלתך מחליפים זיכרונות רחוקים יותר, מימים טובים ביחד. נזכרתי לא מזמן שלפני איזה עשרים שנה, הייתי בקורס חובלים וכמעט לא יצאתי הבייתה, ורק בסופי שבוע היה אפשר להתקשר לכמה דקות מהטלפון הציבורי, אבל הייתם שולחים לי חבילות כל הזמן. ומעבר לפינוקים שהכנתי לי שלחת לי פעם ספר קטן, איני זוכר איזה, וכתבת לי שאני צריך גם קצת מזון לנפש, והזיכרון הזה מחמם את ליבי..."

זה חלק ממה שאמרתי היום באזכרת השנה של אימי. וכמו שכותבת ילי שנר המופלאה, אחרי שרק חשבנו שיש לנו חיים פרטיים, וכבר שמונה חודשים שלא ממש, פתאום יש זמן שאתה מתכופף אליהם שוב, ונזכר באובדן הפרטי שלך שנמהל בתוך ים אובדנים, וכמו כל דבר שנמהל בדבר הוא משנה את טעמו וצבעו ומרקמו, והימים הקשים בהם של מחלתה ובית החולים והדלדלות הגוף והנפש נשכחים ממני, והיא נותרת בזיכרוני בריאה ושמחה יותר, גם זו מעט נחמה בימים אלו, ברגעים שבהם עוד בשורה קשה נוחתת עלינו כמהלומת אגרוף. חיבוק לכל האבלים והדואבים.