אֲנִי כָּאן כְּדֵי לְהַצִּיעַ אֶת לִבִּי

מִי אָמַר שֶׁהַכֹּל אָבוּד? אֲנִי כָּאן כְּדֵי לְהַצִּיעַ אֶת לִבִּי. כָּל כָּךְ הַרְבֵּה דָּם זָרַם לַנָּהָר, אֲנִי כָּאן כְּדֵי לְהַצִּיעַ אֶת לִבִּי. זֶה לֹא הוֹלֵךְ לִהְיוֹת קַל אֲנִי יוֹדֵעַ. זֶה לֹא הוֹלֵךְ לִהְיוֹת פָּשׁוּט, כְּמוֹ שֶׁחָשַׁבְתִּי. זֶה כְּמוֹ לִפְתֹּחַ אֶת בֵּית הֶחָזֶה, וּלְהוֹצִיא הַחוּצָה אֶת הַנְּשָׁמָה, כָּזֹאת הִיא דְּקִירַת הָאַהֲבָה. לִרְעֵבִים הַיָּרֵחַ תָּמִיד פָּתוּחַ, אֲנִי כָּאן כְּדֵי לְהַצִּיעַ אֶת לִבִּי. כְּמוֹ מִסְמָךְ חָתוּם, אֲנִי כָּאן כְּדֵי לְהַצִּיעַ אֶת לִבִּי. אֲנִי אֲחַבֵּר בִּשְׁבִילֵנוּ אֶת שְׁנֵי קְצוֹתָיו שֶׁל הַסֶרֶט. וַאֲנִי אֵלֵךְ מִשָּׁם בְּשֶׁקֶט, לְאַט, אֲנִי אֶתֵּן לָךְ הַכֹּל, וְאַתְּ, רַק תְּנִי לִי מַשֶּׁהוּ, מַשֶּׁהוּ שֶׁיָּקֵל עָלַי מְעַט. כְּשֶׁאֵין אַף אֶחָד קָרוֹב אוֹ רָחוֹק, אֲנִי כָּאן כְּדֵי לְהַצִּיעַ אֶת לִבִּי. כַּאֲשֶׁר לַוְיָנִים לֹא מַסְפִּיקִים, אֲנִי כָּאן כְּדֵי לְהַצִּיעַ אֶת לִבִּי. וַאֲנִי מְדַבֵּר עַל מְדִינוֹת וְתִקְווֹת, אֲנִי מְדַבֵּר עַל הַחַיִּים, אֲנִי מְדַבֵּר עַל כְּלוּם, אֲנִי מְדַבֵּר עַל לְשַׁנּוֹת אֶת הַבַּיִת הַזֶּה שֶׁלָּנוּ, לְשַׁנּוֹת כִּי צָרִיךְ פֹּה שִׁנּוּי. מִי אָמַר שֶׁהַכֹּל אָבוּד? אֲנִי כָּאן כְּדֵי לְהַצִּיעַ אֶת לִבִּי. (מרסדס סוסה)

יש מנגינות שחודרות עמוק. יש מילים שהן כמו המנון או מנטרה. מרסדס סוסה הייתה זמרת ארגנטינאית נערצת, שידעה בחייה לא מעט כאב וסבל, בין השאר מצד השלטון במדינתה שכפה עליה גלות רבת שנים. אבל גם כשהכל נראה אבוד וחסר תקווה, היא מזכירה לנו שלא הכל אבוד. שתמיד יש רפואה או נחמה. לפעמים זה המבט שלנו בעיניים, לפעמים זה המרחב שאנחנו מאפשרים למישהו, לפעמים זה להקשיב מכל הלב, לפעמים זה להסכים להיות ביחד ולכאוב ביחד את כאבו של האחר, לפעמים זה דווקא להישיר מבט ללא מורא ולהגיד את שקשה לשמוע, אבל דרך כל המצבים - "אני כאן כדי להציע את לבי". בטיפול, בליווי וכמובן בחיים. ותקראו במיוחד את הבית האחרון שהוא יפה עד מאוד ונוגע למצב שלנו כאן. ואחרי שקראתם, קחו לכם כמה רגעים לפני שבת, תדליקו את הרמקולים, ושימו את השיר הזה שמרעיד את העולמות.