בְּסוֹד הַדְּבָרִים הַפְּשׁוּטִים

מָתַי הִסְפִּיקָה אִמִּי בֵּין קֹשִׁי אֶחָד לְמִשְׁנֵהוּ לְלַמְּדֵנִי אֶת חָכְמַת הַמַּעֲשֶׂה לְהַכְנִיסֵנִי בְּסוֹד הַדְּבָרִים הַפְּשׁוּטִים הַכֵּיצַד אֵינֶנִּי זוֹכֵר אוֹתָהּ מוֹסֶרֶת בְּיָדִי רֶשֶׁת פַּרְפָּרִים דּוֹחֶקֶת בִּי לָצֵאת, לִרְדֹּף אַחֵר יָפְיוֹ שֶׁל הָעוֹלָם וְאַף עַל פִּי כֵן הִנְנִי כָּזֶה. (רונן קלאס)

בשבת האחרונה צללתי לתוך ספרה הנפלא של הילה בלום "איך לאהוב את ביתך", אותו גמעתי תוך יום ולא יכולתי לזוז ממנו ימין ושמאל. אחרי תקופה של ספרי עיון היה מופלא להיסחף לתוך עולם אחר שהוא לא שלי והוא כל כך שלי, שלנו. הרבה מחשבות ותחושות וכאבים ותקוות על הורות הוא הביא עימו. ההורות שלי לילדיי, וההורות שאני חוויתי מהוריי. בזו וגם בזו יש יופי ונחת, וגם לא מעט מן הכאב וההחמצה. באשר לראשונה יש לי עוד הזדמנות לתקן. באשר לשניה יש לי בעיקר את היכולת להרחיב את נקודת המבט.

ואז בהמשך השבוע, באחד מתרגולי המדיטציה שלי, עלו בי דמעות כשחשבתי על אימי שכבר חודשיים מאז שמתה וזה נראה פתאום כל כך רחוק. ואיך שגם אם ליבה היה חזק יותר, לא הייתה עומדת במה שקורה פה היום. וככה, בגיל 39, פתאום אין לי הורים. אין לי בפני מי לספר ולהתגאות בכך שסדנאות היער התמלאו מעבר לכל מה שציפיתי וכמעט חמישים אנשים עומדים להגיע אליהן. וגם אין למי לדאוג פתאום באמצע היום..

השיר הקטן הזה של רונן קלאס נקרא "סוד הדברים הפשוטים" והוא נגע בי מאוד. הוא מזכיר לי שחלק ממה שקיבלתי מהוריי אינו נמצא בזיכרון או בהעדרו, אלא זורם בדמי. אף על פי שהוריי לא היו אנשים שבילו הרבה בטבע, האהבה ליער ולמדבר חרוטה על לוח ליבי. ואף שלא היו אנשי רוח, היא מניעה את מפרשיי שלי. ואולי, באיזשהו מקום, יכול להיות שבדרך החיים שלי אני מגשים חלקים שלהם לא יצא לממש בחייהם. וזה ממלא את לבי בתחושה של קרבה אליהם והודיה עמוקה.