כְּשֶׁהַיְּקָרִים הוֹפְכִים לִמְשִׂימוֹת, בּוֹא אֶל הַחַיִּים

אִישׁ צָעִיר קָם בַּבֹּקֶר וְהַיְּקָרִים לוֹ הוֹפְכִים לִמְשִׂימוֹת: אַחַת : דִּבּוּר אֵל אֱלֹהִים שְׁתַּיִם: סֶנְדְּוִיצִ'ים לְאִשָּׁה. (לִבְזֹק יוֹתֵר מִיץ לִימוֹן עַל הָאָבוֹקָדוֹ, וְאִם אֶפְשָׁר תִּמְרַח גַּם בַּקְּצָווֹת , כְּמוֹ שֶׁאֲנִי אוֹהֶבֶת). שָׁלוֹשׁ: לָקַחַת אֶת הַיְּלָדִים לַגַּן. אַרְבַּע: לִנְסֹעַ לָעֲבוֹדָה. רוֹפֵא שִׁנַּיִם, וּמָתַי יָבוֹא הַלַּיְלָה וְיָצִיף אֶת רְחוֹבוֹת הַחִפּוּשׂ, וּמָתַי שׁוּב יִשְׂרֹף בּוֹ יָרֵחַ בּוֹעֵר וְאֵימָה גְּדוֹלָה נוֹפֶלֶת וְלָמָּה זֶה אָנֹכִי וְהַיֶּלֶד בּוֹכֶה, אַבָּא בּוֹא, הַתַּנִּין שׁוּב מְטַפֵּס בּוֹא אֶל הַחַיִּים. עַכְשָׁו לְהוֹדוֹת

השבוע התחלתי מסע לימודים רביעי לתקופה של שלוש שנים, ועם כל הסיפוק והשמחה שבכך, היה כאן בבית שבוע עמוס ודחוס והשבת הקרובה היא כמים להלך במדבר.. ודי במילים הראשונות של השיר הנפלא הזה של אלחנן ניר כדי לדבר את החוויה שלי השבוע (אבל לא רק), שמתוך לחצי החיים היקרים לי הופכים למשימות, הנמדדות יותר מדי בהספק ופחות מדי בנוכחות. וכמה שאני לא מנסה להפחית עומס, לרדוף פחות, להאט את מהלכיי - הקיום אינו מאט ביחד איתי ונדמה שאוכל כל היום וכל הליל לטפל בילדיי ולהשקיע רק במשפחתי וזה לא יהיה מספיק.

אבל אני מנסה לפעמים, בתוך היומיום, להטות אוזן, לשמוע את הקריאה "בוא אל החיים", לפגוש את הירח הבוער, את החיפוש, את הרגע הזה, את כל מה שיקר ומהותי אך חומק ממני, ולתת את עצמי אליו. וכל רגע כזה הוא כיהלום מנצנץ בשדה הזמן האינסופי.. מאחל לעצמי ולכולנו להצליח להקשיב יותר לירח הזורח בלילה ולעשבים הגדלים עם רסיסי הטל, להפוך בחזרה את המשימות ליקרים, ולהודות על שעכשיו.