הַאי הוּא כָּל מָה שֶׁקַּיָּם עַכְשָׁו

אָסוֹן יָלַד אוֹתָנוּ אֶל הָאִי הַזֶּה כְּבָר אִי אֶפְשָׁר לִזְכֹּר אֵיךְ הֵאִיר הַשֶּׁמֶשׁ בִּלְעָדָיו, וְאֵיךְ הָלַכְנוּ פַּעַם בְּלִי עוֹד דּוֹפק רְפָאִים, סָפַרְנוּ עֶשֶׂר, וְעֶשְׂרִים וּשְׁלוֹשִׁים וְאַרְבָּעִים, כְּאִלּוּ הַחַיִּים הֵם קַו. הִשְׁאַרְנוּ עֲקֵבוֹת בַּיָּם אֲבָל הֵן נָמסּוּ בְּמֶלַח, גַּם אִם יִמָּצֵא לָנוּ הַפֶּתַח לֹא נַפְלִיג מִכָּאן. הַאי הוּא כָּל מָה שֶׁקַּיָּם עַכְשָׁו. (רוני אלדד)

זה אפילו לא כל השיר. רק חלק קטן ממנו. אבל יש שירים שחודרים מהר יותר מן האור את כל השכבות ונוגעים ישר בלב הפצוע. כמו שיש ספרים שאתה מבין כבר מהעמוד הראשון שמוטב לך לא להניח ידך ממנו ("תרה" בשבילי היה כזה). אני לא מתיימר להבין הרבה בשירה, ובטח שלא לכתוב, אבל השיר הזה של רוני אלדד, משוררת שעוד נשמע עליה הרבה, נוגע בי בכל המקומות. יש בו שורות שאי אפשר להבין ואי אפשר לשכוח. והתחושה הכל כך מדויקת שנפלטנו לפני ארבעה חודשים אל אי, אי של כאב והלם וצער, והאי הוא כל מה שקיים עכשיו.

אבל האי הזה הוא לא רק אי של כאב אלא יש בו גם נחמה, משהו שחזר לחיות בתוכנו, כי עובדה שגם אם נמצא את הדרך לא נפליג מכאן. החיים הם לא קו, ולא עיגול ולא ספירלה ולא שום צורה שנצליח להכניס אותם לתוכה. הם נוזלים ומתפרצים ונשפכים לכל הכיוונים. והשורה האהובה עליי מכל בשיר הזה: "השארנו עקבות בים". החול זוכר אך הים הוא זה ששוכח. קצף הגלים מוחק את הצורות שבנינו בחול. הכל נשטף ומזדכך. אבל אנחנו השארנו עקבות בים. ואני קורא וחושב ומנסה לחוש את השורה הזו שוב ושוב, ואין מוצא. ואולי התקופה הזו היא גורלית עד מאוד, ועקבותיה נרשמו גם בעומק הים. לטוב ולמוטב, עקבותיה עוד ילוו אותנו שנים רבות לכל אשר נלך. לא במהרה הן ימסו במלח. ואפשר להתנחם בכך שהמסע שלנו ממשיך בינתיים, וננסה ביחד להפוך את האי הנידח הזה אליו נפלטנו - לבית.