הָאַהֲבָה וְהָאֵבֶל מִתְחַבְּרִים בַּטַּבּוּר

לִרְאוֹת מַשֶּׁהוּ בַּעַל עֵרֶךְ מִסְתַּיֵּם, מַעֲנִיק אֶת הַהִזְדַּמְּנוּת לֶאֱהֹב אוֹתוֹ הֵיטֵב. הָאַהֲבָה וְהָאֵבֶל מִתְחַבְּרִים בַּטַּבּוּר, עִם כָּל הַיֹּפִי, הִתְעוֹרְרוּת הַנֶּפֶשׁ וְהַמַּעֲמָסָה הַכְּרוּכִים בְּכָךְ. הָאֵבֶל הוּא הַדֶּרֶךְ לֶאֱהֹב אֶת מָה שֶׁחָמַק מִן הָעַיִן. הָאַהֲבָה הִיא דֶּרֶךְ לְהִתְאַבֵּל עַל כָּל מָה שֶׁעוֹד לֹא חָמַק. כְּדַאי לוֹמַר זֹאת בְּקוֹל רָם בְּמֶשֶׁךְ יָמִים רַבִּים כְּדֵי לַעֲזֹר לְלִמּוּד הַזֶּה לְהִטָּמַע: הָאֵבֶל הוּא דֶּרֶךְ לֶאֱהֹב. הָאַהֲבָה הִיא דֶּרֶךְ לְהִתְאַבֵּל. הֵם זְקוּקִים זֶה לָזֶה כְּדֵי לִהְיוֹת מִי שֶׁהֵם. (סטיבן ג'נקינסון)

בחיים אחרים, לפני המלחמה, פחות משלושים יום למות אמי, נסעתי לסמינר של סטיבן ג'נקינסון, מורה רוחני בעל פנים מיתיות כמעט, ומי שליווה אלפי אנשים ובני משפחותיהם בתהליכי פרידה מהחיים. למרות שהייתי עוד טרי בתוך האבל והיה לי חשש שזה יהיה מוקדם ומציף מדי בשבילי, האופן שבו הוא דיבר על פרידה מהמתים גרם לי להרגיש יותר שלם עם האופן שבו נפרדתי ממנה. בסמינר רכשתי (כמובן) את ספרו "למות חכם", ומכיוון שהעונות חלפו מהר - קודם קיץ, אחר כך מלחמה, והנה תיכף האביב – טרם יצא לי לפתוח אותו.

בשבת האחרונה קראתי בו מעט והרגשתי שהחומר הוא כל כך חזק שקראתי שוב ושוב ולא הצלחתי ממש לעכל אותו, אבל נשארתי עם המילים האלו שאני שולח לכם. ומאז עבר עוד שבוע, במהלכו המשכתי להיפרד ממטופלות ומטופלים יקרות בתחנה לבריאות הנפש, שהייתה לי בית בארבע וחצי השנים האחרונות. ויש משהו בחלק מהפרידות האלו שכל כך קשה, כי זה מדגיש ביתר שאת את האהבה שלי אל כל אחד ואחת מהם. האהבה והאבל מתחברים בטבור. ולמרות שברור לי למה אני מסיים שם כעת (לפחות לשלושה חודשים) ולאן אני ממשיך (להקמת חוות שיקומית לחיילים), זה עדיין כואב ועצוב מאוד, במיוחד ככל שהקשר בינינו היה קרוב, משמעותי ומרפא.

והשבוע התהלכתי בין הדמעות של הפרידות האלו לבין דמעות אחרות על פרידות שהיו וקשה לשאתן, כאשר פגשתי למעלה מתריסר אחים שכולים לקראת קבוצה של משרד הביטחון שאני מתחיל להנחות בקרוב. אלו סיפורים קשים ועצובים, אלו התמודדויות נפש לאנשים כל כך צעירים. יצאתי מהימים האלו עצוב ונפעם. ואולי רק עליי להזכיר לעצמי ולהם שהאבל הוא דרך לאהוב. שיש מקום לאבל. שכל הדרכים להתאבל לגיטימיות ושלכולן יהיה מקום בקבוצה – גם לבכי, גם לכעס, גם לחוסר האונים, וגם לצחוק ולשמחה ולהומור השחור. כל הדרכים כשרות בשבילם. ואחרי שבוע ארוך ומתיש וכואב בלב, רגע לפני הנשימה של שבת, לייחל שהמרחב הזה יהיה עבורם מרחב מרפא - עם האנושיות המשותפת מעבר לכל ההבדלים, עם כוחות הריפוי של הטבע שבו ניפגש, עם האהבה והפשטות (שאני מקווה) שאני מביא איתי.