הָאֲנָשִׁים בַּמִּלְחָמָה יָפִים

רָעָה הִיא מִלְחָמָה, רָעָה וּמְאוּסָה, אֲבָל הָאֲנָשִׁים בַּמִּלְחָמָה יָפִים לְעִתִּים יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר בְּחַיֵּי יוֹם-יוֹם. (ז'בוטינסקי)

כבר כמה שבועות שאני מבלה שעות רבות במחיצתם של חיילים רבים, בסדיר ובמילואים, אשר פעלו ונלחמו ברצועת עזה את המלחמה של כולנו. הצבא המיוחד שלנו עובד קשה כדי שכל חייל שהיה שותף למאמץ המלחמתי יעבור שיחות עיבוד לאחר פרק הלחימה, ברענון קצר בין כניסה אחת לנוספת, במעבר בין גזרות או בשחרור (זמני) מהמילואים הבייתה. זו מהפכה מטורפת, ויותר ממה שהיא משרתת את הבריאות הנפשית של בנינו ובנותינו, היא מלמדת בעיני על נצחון הרוח של העם. ואני יושב איתם, נותן להם מקום להתחיל לחזור להרגיש משהו, לעכל חתיכה קטנה, לתת מילים לכאב, להביט אחורה ואז קדימה להמשך הדרך העולה. ולשבת איתם זה יותר ממלא משינה ענוגה, מפרי שטרם טעמתי השנה, משקיעה יפה על הים. המלחמה רעה, כך כותב ז'בוטינסקי לפני עשרות שנים, רעה וכואבת. אבל היופי האנושי, הגבורה, הרעות, ומסירות הנפש הופכים אותם יפים עד מאוד. וגם אותנו. כולנו יפים יותר היום מאשר היינו לפני מספר חודשים. יפים ועצובים והלומים עד כאב, אך יפים מבפנים, יפי נפש, ומלוכדים יותר מתמיד. מרגיש זכות גדולה להיות חלק.