וְאַחֲרֵי כָּל זֶה לָשׁוּב וְלָגַעַת

וְאַחֲרֵי כָּל זֶה לָשׁוּב וְלָגַעַת בִּפְרִי בְּעָלֶה בְּעֵשֶׂב רַךְ. אֵד עוֹלֶה מֵאֲדָמָה לַחָה. (יפה שלומוביץ)

הזמן ערמומי ומהתל בנו. חולף מהר כל כך ומושך את קרונות הימים במהירות בלתי נתפסת, ובו בזמן קופא ועומד מלכת. השבוע נגמר עוד לפני שהתחיל אבל אין סיכוי שבתחילת השבוע עוד היה פורים. האביב כאן והוא כה קצר ועוד מעט פסח, אבל מתי בדיוק נגמרו חגי תשרי? והשבוע היה בשבילי עם מנות גדולות יותר של ייאוש משבועות קודמים, וגם מפגש עם הרבה כאב. לראשונה ביליתי זמן עם פצועים מהמלחמה וזה היה מטלטל שבא לבכות. לראות אותם צעירים ואנרגטים עם צחוקים של גיל עשרים ודיבורים של צבא מצד אחד, ומצד שני את הגדם ברגל, את כיסא הגלגלים, את העין שלא ממש נפקחת מאז הפיצוץ. כואב כל כך על הילדים האלו, שכל החיים לפניהם וגם עוד שנים ארוכות של התמודדות קשה. ואבל על מה שכבר לא יהיה..

ומאין כוחות לשאוב? הם, והם, והם, אני וכולנו? כמו בשיר הקצר הזה של יפה שלומוביץ שנשלח אליי השבוע, ובדיוק אחרי מפגש מרפא ביער הפורח עם אלו שהולכים איתי בדרך כבר שנתיים ושלוש וארבע - "ואחרי כל זה לשוב ולגעת"... באדמה, בעץ, בלב שלי ושלה ושלנו, במה שיקר בחיים, ברוח, בקרבה, במילים שמרפדות את המגע עם העולם הכואב והקשוח. ואיכשהו בארבע השנים האחרונות, דרך מגיפות ומלחמות והחיים (שלעצמם מספיקים) - אנחנו פה, יחד, ידידי אמת, שומרים על פעימה בזמן ובלב.