וְהָרַחֲמִים אֵינָם חָלִים עַל הַנִּדּוֹנִים לְאֵלֶם

עִם הַשָּׁנִים הוֹלְכִים וּמִתְרַבִּים הָאִסּוּרִים עַל הַמִּלִּים. עִם הַשָּׁנִים הוֹלְכִים וּמִתְרַבִּים הָאִסּוּרִים עַל רְגָשׁוֹת. עִם הַשָּׁנִים קָשָׁה מִיּוֹם לְיוֹם חוֹבַת הַתְּבוּנָה הַשּׁוֹתֶקֶת וְהָרַחֲמִים אֵינָם חָלִים עַל הַנִּדּוֹנִים לְאֵלֶם. (לאה גולדברג)

את השיר הנפלא הזה של לאה גולדברג פגשתי לפני די הרבה שנים, בדף הראשון של אחד מספרי הטיפול הבודדים שכן קראתי (את השאר רק קניתי...) - "אדם נפגש עם עצמו" של אליהו רוזנהיים. שיר פשוט ונקי שמבטא אמת פשוטה וברורה לכל, אין סאבטקסט. ועדיין, הוא מצליח להוליך אותי כל הדרך במעלה השנים, עם בטן שקצת מתהפכת, עם גוף שנעשה כבד ככל שהשיר מתקדם, עד לשורה האחרונה שהיא כמו גזר דין ללא קציבת עונש.

את השבוע התחלתי עם קבוצת מיוחדת של אחים ואחיות שכולים ממלחמת חרבות ברזל, שהכל כל כך טרי ועדין, אבל הדור הזה כבר יודע את מה שלדורות הקודמים לקח זמן - שהרגשות צריכים מילים, ומקום להישמע, והד אנושי, ואז הן גם יכולות להפוך לתפילה. מרגיש זכות גדולה ללוות אותם בדרך הכואבת והאנושית הזו. ואת השבוע סיימתי אתמול עם הקבוצה המיוחדת של הקורס השנתי, שפשוט בכל שנה מפתיע אותי מחדש. השנה, בצל המלחמה, התקבצה קבוצה נפלאה ורגישה שלא חוששת לגעת בעומק הכאב, שבוודאי נוכח תחת כל עץ רענן עכשיו. ואתמול ליווה אותנו כצל הנושא של סודות וגילויין. סודות שהוחזקו מילדות בלא מודע במשך שנים, עד שעלו מעל לפני השטח, סודות משפחתיים שחייבים לשמור, סודות לזמן מוגבל שלא חייבים לגלות עכשיו, וגם הכמיהה אל האמת, אל האור, להסיר את האיסורים על המילים והרגשות כדי לתת מקום לרחמים להיכנס.

כי מה עוד נשאר לנו בעולם הכואב הזה אם לא רחמים, של בני אדם ושל אלוהים.

וכן, בכוונה אני לא כותב על חג פורים, כי הסתיר פניו ממני.