כְּמוֹ יָם שֶׁאֵין לוֹ חוֹף

מִי יְרַפֵּא לִבִּי אֶל מִי אֲנִי מִתְגַּעְגֵּעַ כְּמוֹ יָם שֶׁאֵין לוֹ חוֹף רַק תַּגִּיד לִי מִי מִי יְחַבֵּק אוֹתִי וְיַבְטִיחַ שֶׁאֲנִי לֹא אֶכָּנַע בַּסּוֹף? (חנן בן ארי)

במפגש האחרון של קבוצת האחים השכולים הטריים שאני מלווה בחודשיים האחרונים, מישהי שאלה את האחרים מה הם הולכים לעשות ביום הזיכרון. מצד אחד, מבול של טקסים ואירועים והזמנות לכל מיני דברים ורצון להנציח ולדבר ולשיר בטקס לזכרו בישוב או בתיכון, ומצד שני רצון עז להישאר במיטה כל היום, לא לראות אף אחד, לא ללכת לשום מקום, או מקסימום להיות בבית עם המשפחה הקרובה, כי למי יש בכלל כוח או אוויר לנשום. הרי בשבילם כל שנייה היא יום זיכרון, ויום הזיכרון הוא בכלל "שלהם", כלומר "שלנו". אין בארץ מישהו שיום הזיכרון לא ייגע בו. איכה נישא את העצב? לאן נוליך את הדמעות? הים מלא ונשפך מכל הכיוונים בחזרה אל הארץ. והיום כתבתי להם, כי ביום ראשון הקרוב שהוא ערב יום הזיכרון, אנו מן הסתם לא ניפגש:

"אתם לקראת ימים לא קלים בלשון המעטה, שיכולים להיות מציפים רגשית מאוד. הכאב שנוכח בכל רגע יהיה דוקר ושורף יותר, וגם הגעגוע. אין מנוס מלהרגיש את מה שבא. זה יחלוף ואחר כך נבנה מחדש. מקווה שתוכלו לאפשר לעצמכם להרגיש וגם לקחת מרחק, לבחור מה אתם יכולים לשאת עכשיו ומתי זה יותר מדי ולא אכפת מה אחרים חושבים, ושתהיה לכם לפחות דמות אחת שיכולה קצת להבין אתכם וללוות אתכם בזמן הזה. מזכיר שיש לכם גם האחד את השנייה כאן, קבוצה של אנשים שיכולים להבין ולהשתתף אתכם. אנחנו ניפגש ביום ראשון בעוד שבוע וחצי ונאסוף יחד את מה שהתפרק. גם אני כאן בשבילכם".

מצרף כאן את המילים של השיר המפרק הזה "שבורי לב", שכתבו חנן בן ארי ואוריאל ויינברגר, שכאשר נפגשתי ביחד עם האחים השכולים שום מילות נחמה או חכמה לא עלו בליבי בשלב מסוים, ורק השיר הזה התנגן לי בראש. מקדיש את השיר הזה לכל אלו שאיבדו מישהו במלחמה, לאלו שיקירם נחטף מהם, לאלו שמרגישים שהם טובעים בים עצב שאין לו חוף, ולכל מי שרק רוצה לא להכנע. ודבר אחרון, אני אסיר תודה על כך שלקראת סוף השבוע ביליתי בסדנת היער עם קבוצת הבוגרים של הקורס השנתי, אנשים יקרים ואהובים שהולכים איתי בדרך כבר שנתיים ושלוש וארבע. למרות שאני בתפקיד המנחה, הרגשתי שאני יכול לנוח ביחד איתם, להרגיש קרוב לעצמי, להתמלא מהביחד המרגש שרק מעמיק עם השנים. וכמובן, היער...