לָמָּה הַשֶּׁמֶשׁ לֹא זוֹרַחַת

הַשָּׁעָה שָׁלוֹשׁ בַּבֹּקֶר אֲנִי שׁוֹכֵב בַּמִּטָּה וְחוֹשֵׁב לָמָּה הַשֶּׁמֶשׁ לֹא זוֹרַחַת. לָמָּה הַשֶּׁמֶשׁ לֹא זוֹרַחַת. הַשָּׁעָה אַרְבַּע בַּבֹּקֶר אֲנִי שׁוֹכֵב בַּמִּטָּה וְחוֹשֵׁב לָמָּה הַשֶּׁמֶשׁ לֹא זוֹרַחַת. לָמָּה הַשֶּׁמֶשׁ לֹא זוֹרַחַת. הַשָּׁעָה חָמֵשׁ בַּבֹּקֶר אֲנִי שׁוֹכֵב בַּמִּטָּה וְחוֹשֵׁב לָמָּה הַשֶּׁמֶשׁ לֹא זוֹרַחַת. לָמָּה הַשֶּׁמֶשׁ לֹא זוֹרַחַת. הַשָּׁעָה שֵׁשׁ בַּבֹּקֶר אֲנִי שׁוֹכֵב בַּמִּטָּה וְחוֹשֵׁב לָמָּה הַשֶּׁמֶשׁ לֹא זוֹרַחַת. לָמָּה הַשֶּׁמֶשׁ לֹא זוֹרַחַת. הַשָּׁעָה שֶׁבַע בַּבֹּקֶר אֲנִי שׁוֹכֵב בַּמִּטָּה וְחוֹשֵׁב לָמָּה הַשֶּׁמֶשׁ לֹא זוֹרַחַת. לָמָּה הַשֶּׁמֶשׁ לֹא זוֹרַחַת. הַשָּׁעָה שְׁמוֹנֶה בַּבֹּקֶר אֲנִי שׁוֹכֵב בַּמִּטָּה וְחוֹשֵׁב לָמָּה הַשֶּׁמֶשׁ לֹא זוֹרַחַת. לָמָּה הַשֶּׁמֶשׁ לֹא זוֹרַחַת. (עמית בן עמי)

יותר מדי אנשים במשך יותר מדי לילות שוכבים במיטתם באמצע הלילה, ערים, ולא מצליחים לישון. לפעמים המחשבות שלא מרפות, הדאגות לעתיד, החרדה, הדריכות המתמדת. לפעמים סיוטים או חלומות רעים שכבר התגשמו. לפעמים הזיכרונות, הקולות, הריחות. המחשבות הלופתות של מה אילו ואיך הכל היה יכול להיות אחרת, אבל עכשיו אני כאן, במיטת יחיד בחדר ריק, שבור ומרוסק ולא יודע איך להמשיך מכאן.

אצלנו בחווה מתחילים בתשע, אבל בתשע רק הצוות כאן. בתשע ורבע מגיע אחד. בתשע וחצי עוד שניים. יהיו כאלו שיגיעו רק בשתיים עשרה או שכבר לא נראה אותם היום, כי כל הלילה נדפק להם. וגם היום. ולאט לאט גם החיים. והם שולחים הודעות מתנצלות שכואב הלב, כאילו הם עושים בכוונה, האשמה ואולי יותר מזה – הבושה – ממלאת אותם.

למה השמש לא זורחת, כותב עמית בן עמי. למה השמש לא זורחת. הבוקר עלה מזמן אבל השמש עדיין לא זורחת. הקיץ מחניק אבל השמש עזבה את העולם. אין סדר בכאוס. אין יום ואין לילה. אין עבר ואין עתיד. אבל האמת היא שיש שמש, רק לא בשבילם. העולם ממשיך בדרכו. אנשים משתזפים בחוף הים. איך היו משתזפים אם השמש לא הייתה זורחת. כשהם מגיעים אלינו ונוגעים באדמה ואוכלים חסה מהגינה וטובלים במעיין ויושבים עם הגיטרה ונהנים מהרוח, אז נבראת להם עכשיו קצת שמש. ומחר עוד קצת. ומחרתיים עוד.

אבל מה שהכי שבר אותי היום זה שהתקשרתי לכמה מספרי טלפון שהשאירו לנו פרטים לגבי החווה. ואנשים מסמנים כל מיני דברים על הטופס רק כדי שנחזור אליהם. ואז התקשרתי אליה. היא פוסט טראומטית מילדות, בלי קשר לחרבות ברזל או לצבא ("אבל הייתי חיילת"). והיא הייתה פעמיים באשפוז פסיכיאטרי, וגם עברה טיפול מתישהו, ויש לה פסיכיאטרית שרואה אותה פעם בשנה. אבל אין תורים במרפאות. ואין מענים. ואין תכניות לאנשים שמתמודדים עם החיים הקשים בלי קשר למלחמה. ואין חוות שיקומיות שאנשים יכולים לקחת הפסקה מהחיים ולהירפא בטבע. שירותי בריאות הנפש הדלים ממילא הצטמצמו עוד יותר, וכל מי שסבל עוד לפני המלחמה הוזנח עוד יותר.

וניסיתי לעזור לה באמת, בלי קשר לתפקידי, והכי קשה היה כששאלתי אותה לגבי תכניות טיפוליות שהייתה בהם בעבר והיא אמרה לי שאם אין לי מה להציע לה אז למה לפתוח את מה שכואב כי כל תחנה כזו היא עקבה וסימן וצלקת לנפש הפצועה. וסיימנו את השיחה כאילו כלום עם 'שבת שלום', והרגשתי רע ואשם ועצוב על כך שיש כל כך הרבה אנשים בארץ הזו שהשמש שלהם לא זורחת. לחלק תשעה חודשים. לחלק תשע שנים. לחלק הרבה יותר.

הלוואי והשמש תזרח לנו מחר.