שִׁבֳּלִים הַכְּפוּפוֹת לְרוּחַ

בַּטֶּבַע יֵשׁ חֻקִּיּוּת נִפְלָאָה: שְׂדֵה קָמָה – גִּבְעוֹלִים מְלֵאִים שֶׁל חִטָּה זְקוּפָה בַּשֶּׁמֶשׁ, אִם תָּבוֹא סְעָרָה קָשָׁה, הַשִּׁבּוֹלִים קוֹלְטוֹת מָה עוֹמֵד לִקְרוֹת וּכְבָר עוֹשׂוֹת הַטָּיָה. כָּל הַגִּבְעוֹלִים הוֹלְכִים בְּאוֹתוֹ כִּוּוּן, לֹא כְּנֶגֶד וּמוּל הַסְּעָרָה. לְהִכָּנֵס בְּתוֹכָהּ. לִסְעֹר? לֹא. בְּחֻקִּיּוּת נִסְתֶּרֶת, כָּל הַגִּבְעוֹלִים, בְּתֵאוּם נִפְלָא, כָּל הַשָּׂדֶה, אֲפִלּוּ שָׂדֶה עֲנָק שֶׁל גִּבְעוֹלֵי חִטָּה, הוֹלְכִים לְכִוּוּן לֹא לִפְגֹּשׁ אֶת הַסְּעָרָה. זֶה עוֹבֵר מֵעַל רֹאשָׁם וְאֵינָם נִשְׁבָּרִים. הֵם חַלָּשִׁים כִּבְיָכוֹל, אַךְ אֵינָם נִשְׁבָּרִים. אַחֲרֵי הַסְּעָרָה, חוֹזְרִים לִמְקוֹמָם זְקוּפִים. (ימימה אביטל)

שדות שיבולים הכפופות לרוח באור זהב של בין ערביים הוא אחד המראות הארצישראליים היפים והנוגעים בעיניי. והטבע הרי בכל רגע יכול ללמד אותנו גם על עצמנו. ימימה מתבוננת על השדה וקולטת ממנו את סוד ההרכנה והגמישות כבסיס לחוזק אמיתי. וכמה זה קשה לעיתים להרכין את הראש בפני הסערה המתרחשת, בפני גל של עצבות או חוסר שליטה או כאב גדול. אך מיותר וכואב יותר להתנגד ומוטב ללמוד להתמסר.

במבט קרוב אולי נראה שלא הרוח מכופפת את השיבולים אלא שהשיבולים מרכינות ראשן בפני הרוח. בסוף הרוח תמיד חולפת, ומי שהרכין ראשו ולא כילה את כוחותיו בהתנגדות לה, יוכל גם לחזור למקומו בזקיפות. ובימים אלו הראש עוד קצת מורכן, הסערה עוד כאן אך עוצמתה שככה מעט, הגוף והלב חוזרים לאט לאט אל החיים, מה שיכול לקחת כמה דקות לוקח שעות, רגשות באים בהפתעה. אבל ההתמסרות הזו שומרת את כוחי.