אַל תִּתֵּן אֶת יָפְיְךָ לַדְּבָרִים

אַל תִּתֵּן אֶת יָפְיְךָ לַדְּבָרִים תֵּן אוֹתוֹ לְחַיֶּיךָ אַל תְּפַזֵּר אוֹתוֹ בָּרְחוֹבוֹת שֶׁיְּנַצְנְצוּ מִיֹּפִי חַיֶּיךָ שֶׁנָּתַתָּ לָהֶם רָאָה אֶת חַיֶּיךָ יָפִים עֲשֵׂה אוֹתָם שֶׁיִּהְיוּ יָפִים אַל תִּתֵּן אוֹתָם לַדְּבָרִים. (יונה וולך)

הזמן מפסל אותנו, כמו נוף, כמו מילים, כמו כאב. במין תנועה אלכימית אותן מילים יכולות במרחק הזמן להעיר בנו מקום אחר ולברוא בנו תנועה חדשה כלפי העולם. וכך מילים באות והולכות, והנפש ננגעת באזור מסוים, והעולם (שלנו) קצת משתנה. מילים מזיזות הרים, מושכות את הכוכבים בשמיים, מקרבות אותי לעצמי ואלייך.

בשיר הזה של יונה וולך נתקלתי לפני מספר שנים, כשהייתי בעיצומו של תהליך של האטת קצב החיים, הפחתה בעבודה והתכנסות לתוך עצמי ולתוך ביתי. אחרי כמה שנים בניהול הייתי מסופק מאוד אך מותש, והייתי זקוק לחזור לאיזון בחיים. במשך כמה שנים עשיתי עבודה לא רעה, הצלחתי לעבוד לא הרבה מאוד, להמשיך ללמוד ולהתפתח ועדיין לאסוף את הילדים ולאכול איתם ארוחת צהריים ביחד שלוש פעמים בשבוע. זה לא היה קל ולא היה מהיר, כל שנה קצת.

עד שהגיעה המלחמה וטרפה את הכל. ארבעה חודשים במילואים ולאחריהם תקופה של חיפוש והמתנה למצוא את הדרך שבה אני רוצה להשפיע בעולם שנוצר כאן אחרי השביעי לאוקטובר. ובחודשיים האחרונים ימים של הקמה של חוות החוסן, טריליון משימות ברשימה שאינה נגמרת, ובעיקר המון מחשבות לאורך כל היום וגם הלילה. סוג של מילואים. בשבוע האחרון סיימתי את שנת לימודי האקומי שלי, הקורס של התקרבות הסתיים מזמן וגם ההרשמה לקורס בשנה הבאה כבר די נסגרה, קבוצת האחים השכולים של משרד הביטחון תסתיים ביום ראשון, ולמרות ההקלה בעומס עדיין יש אינספור דברים לחשוב ולהחליט עליהם, וכולם נראים לי הרי גורל.

ושוב חוזרות אליי המילים האלו של וולך, אבל ממקום אחר. הפעם התמסרתי אל מלאכת ההקמה של החווה בעיניים פקוחות, מתוך ידיעה שיהיו לכך מחירים אישיים ומשפחתיים. אני עושה זאת מתוך אמונה שזה המעט שאני יכול לעשות בעת הזו למען החברה והמדינה שלנו. ואז הגיע היום, יום שישי, אשתי נסעה רחוק אתמול וחזרה לפני שעה קלה, ויש כל כך הרבה דברים שרציתי להספיק היום.

אבל נתתי למילים שלה לגעת בי, להזכיר לי את מה שלא פחות חשוב – את חיי שלי, את ילדיי ואת אשתי ואת ביתי. לא לפזר את כל האנרגיה שלי בעולם, בחוץ, בדברים – חשובים וככל שיהיו, אלא לשמור חלק לקן הפרטי שלי. אז הנחתי את רוב המשימות בצד. ביליתי קצת עם ילדיי שהיו כולם בבית היום כי קיץ, ואת שאר הזמן השקעתי בלנקות את הבית אבל טוב טוב יחד עם הילדים, ולהכין את כל האוכל לשבת, ולסגור מפגשים וארוחות, ואחרי כל החודשיים האלו שאשתי הייתה שם והחזיקה את הבית גם בשבילה, היום היא תגיע אחרי שהכל כבר מוכן, ותוכל להניח רגל על רגל ולשבת איתי לכוס קפה, מבלי שיש עוד דבר שעלינו לעשות. וביום ראשון, או בטח כבר במוצאי שבת, אפנה חלק ממה שיש לי לתת בחזרה לרחובות ולאנשים שבעולם.