בִּשְׂדֵה הַכְּבִידָה הַשְּׁקֵטָה

אֲנַחְנוּ שׁוֹמְעִים אֶתְכֶם גּוֹרְרִים אֶת מֵתֵיכֶם, וּמְבַקְּשִׁים לָשֵׂאת אוֹתָם אִתְּכֶם בִּשְׂדֵה הַכְּבִידָה הַשְּׁקֵטָה הַזּוֹ שֶׁתּוּכְלוּ לָלֶכֶת נִבְדָּלִים מִכֶּם בְּאֹפֶן שֶׁלֹּא נוּכַל לְעוֹלָם לָתֵת עָלָיו אֶת הַדִּין אֲנַחְנוּ נוֹתְנִים לָכֶם דְּבָרִים אֲחֵרִים בִּמְקוֹם גּוֹרָלֵנוּ תַּחַת גּוֹרַלְכֶם נוֹגְעִים וְנִזְהָרִים וְנוֹגְעִים, שֶׁלֹּא יִהְיֶה מַגַּע גּוּפֵנוּ בִּשְׁבִילְכֶם צְרִיבַת חֹם נוֹסֶפֶת עַל כְּוִיּוֹת שֶׁאֵין לָהֶם אֲרֻכָה וְאַתֶּם מְסָרְבִים לִמְסֹר אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם אֶל הַשִּׁגָּעוֹן וְאַתֶּם מְסָרְבִים לִמְסֹר אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם אֶל הַשִּׁגָּעוֹן הוּא תָּחוּב לָכֶם מֵאֲחוֹרֵי הָאֹזֶן אֲנַחְנוּ מוֹשִׁיטִים אֲלֵיכֶם יָדַיִם תּוֹפְסִים מָה שֶׁנּוֹדֵף, מַאֲרִיקִים (ילי שנר)

דווקא המגע היומיומי עם אלו שמשלמים את מחיר המלחמה,

ועשייה מסביב לשעון למענם,

(כולל השבוע האחרון בו היינו בחווה מיום ראשון בבוקר ועד יום רביעי אחה"צ כמעט בלי הפסקה),

דווקא העובדה שהם מרגישים כל כך מובנים במחיצתנו –

כל אלו כמו מחדדים את הקו שמבדיל בינינו,

באופן שלעולם לא נוכל לעבור.

כך כותבת המשוררת ילי שנר בשיר הבועט הזה.

במהלך השבוע פתחנו את החווה לכל פצועי צה"ל לדורותיהם ובני משפחותיהם.

רבים במיוחד הגיעו אלינו ביום שני, לשיחה שערכתי עם אודי כגן, בו הוא שיתף אותנו במסע השיקום שהוא עובר בהתמודדות עם הפוסט טראומה, כולל החלקים שמעטים מאוד מדברים עליהם כמו הבושה והפגימות והרצון למות שלפעמים נראה עדיף. ועוד דיברנו על התקפי החרדה, על תמיכה מהסביבה, על הרצון לחיות, ועל הקולות שאף פעם לא יצאו מהראש.

היה מרגש ועוצמתי וגם מצחיק, כי זה אודי, ואנשים פשוט פתחו את הלב. גם במהלך השיחה המרכזית וגם לאחריה, בעוד שעות ארוכות של שיחות קטנות. היה ערב כל כך חשוב, שווה ערך לעשרות שעות טיפול ויותר מזה, לעשרות שעות השתלמות מקצועית בטראומה.

להרבה סיפורים כואבים וקשים נחשפתי השבוע, לא בהכרח סיפורי לחימה וזוועות אלא פשוט סיפורים על קשיי ההתמודדות עם החיים בצל הטראומה או הפציעה.

וגם המון גבורה נשמתי פנימה.

ותחושת הכאב על הפער הזה, שאני חוזר הבייתה אולי עצבני וחסר שקט ומאוחר יותר משהייתי רגיל, אבל החיים שלי בסדר ברוך ה', והם שנפגעו חוזרים לחיים אחרים ממה שהכירו, לפעמים הם חיים-מתים כמו שאמר לי אחד השבוע, ודווקא המפגש עם הותיקים יותר, מחומת מגן או צוק איתן, כמו ניפץ לי את הבועה שזה זמני, שהזמן ירפא, שהוא יחזור להיות בדיוק מי שהיה.

אז אני שם,

נוגע, נזהר,

מושיט ידיים

ולב

תופס את מה שנודף

מאריק אל האדמה

וכך לבינתיים

ואפשר לבקש סליחה גם אם אין אשם

סליחה שלא הקשבנו לצעקותיכם תושבי העוטף על הזנחה והפקרות

ועוד יותר סליחה שלא יכולנו להושיע ביום ההוא

סליחה מכל מי שנחטף לעזה ועדיין לא שב

סליחה לכל מי שהקריב את היקר לו מכל במלחמה על הבית

סליחה לכל מי שיצא אל הקרב ושב ממנו אחרת

בגוף ובנפש

סליחה שאף פעם לא נוכל באמת להבין

מה עובר עליכם

ואיך נראה עולמכם

אני מבטיח לעשות ככל שביכולתי

כדי להקל על הסבל, לרפא את הכאב,

להושיט יד ולב

ואולי בכך

לכפר