חַיִּים בְּלִי פְּלִיאָה לֹא רָאוּי לִחְיוֹתָם

כְּכָל שֶׁהַצִּיוִילִיזַצְיָה מִתְקַדֶּמֶת, כָּךְ דּוֹעֶכֶת תְּחוּשַׁת הַפְּלִיאָה. דְּעִיכָה זוֹ הִיא סִימְפְּטוֹם מֵעוֹרֵר דְּאָגָה שֶׁל מַצָּבֵנוּ הָרוּחָנִי. הָאֱנוֹשׁוּת לֹא תִּכְלֶה מֵחֲמַת חֹסֶר יֶדַע, אֶלָּא מֵחֲמַת חֹסֶר הַעֲרָכָה. רֵאשִׁית אָשְׁרֵנוּ טָמוּן בִּיכָלְתֵּנוּ לְהָבִין שֶׁחַיִּים בְּלִי פְּלִיאָה, לֹא רָאוּי לִחְיוֹתָם. (אברהם יהושע השל)

היום הראשון של שנת הלימודים הגיע. לא יאומן איך שהזמן עובר וטס לו. רק לא מזמן הילד התחיל כיתה א' ופתאום הוא נוסע ללמוד בחטיבה בירושלים. רק לא מזמן היא התחילה את הגן. רק לא מזמן הוא נולד.. והם הולכים וגדלים ומתארכים להם מעלה מעלה, מתחילים ומסיימים פרקי חיים. ואנחנו? אתמול בערב ישבנו כל המשפחה, כל אחד קיבל פתק וכתב או צייר ברכה לכל אחד מבני המשפחה. הברקה מוצלחת של הרגע האחרון.. ומעבר למילים האישיות שכתבתי לכל ילד וילדה (וגם לזוגתי ולעצמי), מצאתי את עצמי חוזר שוב ושוב על אותה הברכה: להסתקרן, לא לקחת דברים כמובן מאליו, לגלות ולהתפעל מהעולם, להתחדש ולחדש.

והיום נזכרתי במילים היקרות האלו של אברהם יהושע השל, שמזכירות לנו בפתח שנת הלימודים, שהעיקר אינו בהשגת הידע אלא בפתיחת הלב ופליאה כלפי מה שחומק על ידנו. וכל כך קל לפספס, מאלף סיבות: הקצב המהיר של חיינו, סף ההתרגשות שעולה עוד ועוד, הסחות הדעת והקושי להישאר עם משהו לאורך זמן. וגם, הצורך העכשווי לתעד באופן כפייתי, עד שלא נותר מקום לחוויה עצמה ולפליאה ממנה. היום בטקס של בתי יחד עם העולים לכיתה אני, מאורע מרגש אין ספק, חוויה זו בלטה לי במיוחד כאשר התבוננתי סביבי. תהיתי עם מה נשארים בסוף אלו שצילמו כל העת בסטילס ובוידאו (אני לא מדבר על תמונה פה, תמונה שם), האם הם באמת היו שם? האם אין אנו יכולים פשוט להיות ולחוות ולהתפלא מבלי להיאחז? האם הפליאה אינה הולכת לנו לאיבוד? הלוואי ונצליח הנה לשים יותר לב לדברים, לתת להם לגעת בנו בלי פילטרים, ולחיות חיים של פליאה אמיתית.